ליווי תקשורתי של חשודים ונאשמים בעבירות מין

איסור פרסום שמו של חשוד

מאמר מקצועי מאת עורך דין פלילי ש.מנדלמן

התפתחותם של אמצעי הפרסום במדיה וברשתות השונות הפכה אותם, בשנים האחרונות, לכר פורה לפרסומים מוטים, לא מדויקים ולעיתים אף מסולפים.

פרסומים ברשת האינטרנט בכלל וברשתות החברתיות בפרט - לאור אופיים, סוגם ומהירות התפשטותם - גורמים לנזק עצום לשמו הטוב של חשוד בעבירה ושל מקורביו. כך, שמו של אדם כחשוד בעבירה פלילית נותר ברשת וניתן להגיע אליו, גם בחלוף זמן ניכר מרגע הפרסום; וגם סגירת התיק בסופו של יום כנגד החשוד, בהיעדר ראיה מפלילה, לא ממזערת את הנזק שנעשה לנוכח ממדי הפרסום, היקפו וקביעותו ברשת. 

על אף שצווי איסור פרסום הניתנים על ידי בתי המשפט לא מונעים את דליפת המידע לרשתות השונות, יש חשיבות רבה לעמידה על מתן הצווים כדי לצמצם את מידת הנזק שעלול להיגרם.

הכלל : 

בית המשפט ידון בפומבי; ואילו דיון בדלתיים סגורות או איסור פרסום הם החריג לכלל (סעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה וסעיף 68 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן: החוק)). המסגרת המשפטית המגדירה את כללי איסור הפרסום קבועה בסימן ו' לחוק שכותרתו "פומביות הדיון".

בכל הנוגע לקטינים, הכלל שונה, כך שכל הדיונים בעניינם של קטינים מתקיימים בדלתיים סגורות וחל עליהם איסור פרסום (סעיף 9 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א-1971 וסעיף 24(א) לחוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך-1960. 

לצד כלל הבסיס של פומביות הדיון בנוגע לחשודים בגירים, נקבעו בחוק חריגים המאפשרים לאסור את פרסום שמו של חשוד כמפורט להלן: 

1. איסור פרסום סטטוטורי: 

הכלל: סעיף 70(ד1) (1) לחוק קובע כי שמו של חשוד ייאסר לפרסום עד תום 48 שעות מהמועד שבו התייצב לחקירה או שהיה עליו להתייצב לחקירה, או עד סיומו של הדיון הראשון שהתקיים בפני שופט בעניינו, לפי המוקדם, כששבתות וחגים לא יובאו במניין השעות. איסור הפרסום הסטטוטורי נועד לאפשר לחשוד שהות מספקת לפנות לבית המשפט בבקשה לאסור את פרסום שמו לזמן ארוך יותר או בלתי מוגבל, בטרם יפקע אסור הפרסום הסטטוטורי, באופן שירוקן מתוכן את האפשרות לעתור לאיסור פרסום. 

פקיעת איסור הפרסום הסטטוטורי: איסור הפרסום הסטטוטורי פוקע מאליו בחלוף 48 שעות או לאחר מועד קיום דיון הראשון בבית המשפט (לפי המוקדם). ככל שהחשוד לא ינצל פרק זמן זה כדי לבקש את המשך איסור פרסום שמו, הרי שניתן יהיה לפרסם את פרטיו בחלוף התקופה הסטטוטורית, ללא צורך בפנייה לבית המשפט. 

חריגים לאיסור הפרסום הסטטוטורי: החוק קובע שלושה חריגים, בהתקיים אחד מהם ניתן להתיר את הפרסום גם בתוך 48 השעות: 

(א) בית המשפט התיר את פרסום שמו של החשוד בשל העניין הציבורי שבפרסום, ובלבד שניתנה לחשוד הזדמנות להשמיע את טענותיו בעניין; 

(ב) הרשות החוקרת פרסמה או ביקשה לפרסם את שם החשוד במקרים בהם הפרסום נדרש לצורך איתור חשוד או עד, תפיסת עבריין נמלט, אזהרת הציבור מפני אדם העלול לסכנו או לצורך חיוני אחר, ועיכוב הפרסום שייגרם מהצורך בקבלת אישור בית המשפט עלול לסכל את המטרה שלשמה מתבקש הפרסום; 

(ג) החשוד ביקש לפרסם את שמו או הסכים לפרסום שמו, ובלבד שהבקשה או ההסכמה ניתנה על ידי החשוד או בא כוחו בכתב. 

1. איסור פרסום לשם הגנה על אינטרס החקירה: 

סעיף 70(ה) לחוק קובע כי בית המשפט רשאי לאסור פרסום שמו של חשוד אם הדבר עלול לפגוע בחקירה שעל פי דין. האיסור יפקע עם הגשת כתב האישום, אלא אם קבע בית המשפט אחרת.

1. איסור פרסום לשם הגנה על אינטרס החשוד: 

סעיף 70(ה1)(1) לחוק קובע כי בית המשפט רשאי לאסור פרסום שמו של חשוד, אם ראה כי הדבר עלול לגרום לחשוד נזק חמור ובית המשפט סבר כי יש להעדיף את מניעת הנזק על פני העניין הציבורי שבפרסום (להלן: נוסחת האיזון). האיסור יפקע עם הגשת כתב האישום, אלא אם קבע בית המשפט אחרת. מדובר בסעיף, המאפשר לחשוד להמשיך את איסור פרסום שמו ופרטיו המזהים, גם בחלוף תקופת האיסור הסטטוטורי.

מהו אותו "נזק חמור" שעלול להיגרם לחשוד וכיצד תיושם נוסחת האיזון:

פסק הדין המרכזי בסוגייה ניתן בבש"פ 5759/04 תורג'מן נ' מ"י, נח(6) 658 (2004) (להלן: עניין תורג'מן), שם נקבע כי ערך פומביות הדיון הוא הכלל וכי איסור הפרסום הוא החריג, אשר יתפרש בצמצום. כב' השופט חשין קבע שם כי נוסחת האיזון כוללת ארבעה יסודות: 1. נזק חמור לחשוד; 2. הנזק עלול להגרם עקב הפרסום; 3. העניין הציבורי שבפרסום; 4. העדפת אינטרס החשוד על האינטרס שבפרסום. עוד נקבע כי יישום נוסחת האיזון יתבצע באופן הבא:

בצד האחד של המאזניים, על החשוד להצביע על נזק חמור שייגרם כתוצאה מהפרסום, שאינו הנזק הרגיל הנגרם לכל אדם מעצם הפרסום. במסגרת זו יש לשקול את נסיבותיו האישיות והמשפחתיות המיוחדות של החשוד. למשל, חומרה מיוחדת לפרסום יכולה להיות קשורה למצבו הנפשי של החשוד, לשאלה אם עבודתו כרוכה במגע עם אנשים, או אם יש לו ילדים קטינים. כן יישקלו עברו של החשוד, סוג העבירה וחומרתה ומשקל הראיות שנאספו בתיק המשטרה (האינטרס הציבורי שבפרסום גדל ככל שהראיות המפלילות חזקות יותר). 

בצדם השני של המאזניים, עומד העניין הציבורי שבפרסום, ואשר לו שני רבדים: הראשון, הוא הרובד הכללי אשר מתייחס לחופש הביטוי ולזכות הציבור לדעת, החלים תמיד כאשר מדובר בהליכים משפטיים; הרובד השני, הפרטיקולרי, מתייחס לעניין ציבורי מיוחד שבפרסום, שיש בו כדי להוסיף משקל, בנסיבותיו של עניין פלוני, לרובד הכללי. במסגרת זאת, נקבע כי עניין ציבורי מיוחד יכול להיות גם בירור האמת וקידום החקירה. 

בחלוף שני עשורים מאז ניתן פסק הדין בעניין תורג'מן, חזר בית המשפט העליון על המבחנים שנקבעו בו, תוך הדגשה כי על מנת לחרוג מן הכלל בדבר פומביות הדיון יש להצביע על נזק ממשי חמור וכבד משקל. עוד הוטעם, כי בין הנזק החמור שעלול להיגרם לחשוד ובין האינטרס הציבורי שבפרסום מתקיים יחס של "מקבילית כוחות" (ככל שהנזק חמור יותר כך הוא עשוי להצדיק איסור פרסום שהעניין הציבורי בו גבוה יותר). יחד עם זאת, הודגש כי התנאי בדבר 'נזק חמור' הוא תנאי מקדים ונפרד לנוסחת האיזון, אליה יידרש בית המשפט רק אם הוכח נזק חמור (רע"פ 31/24 קירשנבאום ואח' נ' מ"י ואח' (31.1.2024) (להלן: עניין קירשנבאום)). 

 

לעניין פרשנותו של תנאי ה"נזק החמור", נפסק כי נזקים כלכליים או נזקים הנוגעים לעיסוקו ועסקיו של החשוד, אף אם זה נושא במשרה בעלת 'ייחוד' מסוים – אינם עולים ברגיל כדי נזק חמור (בש"פ 1071/10 פלוני נ' מ"י (25.2.2010); רע"פ 7276/13 פינטו נ' מ"י (12.11.2013)); כי אין בעצם העובדה שהחשוד הנו עורך-דין ואיש משפחה כדי להצדיק החלה של החריג לכלל הפומביות (בש"פ 5257/22 פלוני נ' מ"י (11.9.2022)); כי פרסום שמו של חשוד שהנו איש ציבור אמנם מגלמת פגיעה רבה יותר בפרטיותו, אך גם עצמת האינטרס הציבורי בפרסום רבה יותר, ומאזנת את הפגיעה האמורה (בש"פ 2211/15 פלוני נ' מ"י (14.4.2015)); וכי בעבירות כלכליות ובמיוחד של נושאי משרה בכירים בחברות, ישנה חשיבות יתרה לפומביות הדיון על מנת שציבור לקוחות פוטנציאליים יהיו מודעים לחשדות (רע"פ 4898/17 פלוני נ' אגף המכס והמע"מ חקירות ירושלים (2.7.2017); עניין קירשנבאום, בפס' 29 – 30)). 

במרוצת השנים התייחס בית המשפט העליון לא פעם, לחשש כי בעידן המדיה והרשתות החברתיות, גם צו איסור פרסום שהוצא על ידי בית המשפט בהתאם לדין עלול להפוך לאות מתה, ואף קרא למחוקק שייתן את דעתו לקשיים המעשיים המתעוררים בעולם הטכנולוגי המתפתח (ראו עניין קירשנבאום, בפס' 47 - 50).

למרות הגישה המצמצמת והנוקשה המשתקפת בפסיקת בית המשפט העליון, הדורשת להצביע על נזק יוצא דופן כתנאי לאסור פרסום לשם הגנה על אינטרס החשוד (סעיף 70(ה1)(1)), הערכאות הדיונית מפגינות גמישות רבה יותר באשר לחיסוי שמות חשודים, לעתים אף בהסכמת היחידה החוקרת, ובפרט כאשר מדובר בחיסוי לתקופה מוגבלת. 

1. איסור פרסום לשם הגנה על בטחונו או פרטיותו של אחר: 

הוראת סעיף 70(ד) לחוק אינה ייחודית לחשודים, והיא מאפשרת לבית המשפט לאסור פרסום בקשר לדיוני בית המשפט, במידה שהוא רואה צורך בכך 'לשם הגנה על בטחונו של בעל דין, עד או אדם אחר ששמו הוזכר בדיון או לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות של אחד מהם, לשם מניעת פגיעה בפרטיות של אדם בשל חשיפת מידע רפואי עליו או לשם מניעת פגיעה בפרטיותו של אדם עם מוגבלות שכלית או של אדם עם מוגבלות נפשית'.

דינו של צו איסור פרסום שם חשוד לאחר סגירת תיק החקירה:

סעיף 70(ה1)(1) לחוק קובע כי צו האוסר על פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום יפקע עם הגשת כתב האישום, אלא אם קבע בית המשפט אחרת. הסעיף שותק לעניין תוקפו של צו איסור פרסום במקרה של סגירת תיק החקירה (כל עוד לא נקבע מועד פקיעה אחר לצו). בבש"פ 6988/19 פלוני נ' הוצאת עיתון הארץ (26.11.2019) נקבע כי משהוצא צו איסור פרסום מכוח סעיף 70(ה1)(1) לחוק שלא צוין בו מועד פקיעתו וניתנה החלטה חלוטה בדבר סגירת תיק החקירה בענייננו של חשוד, הצו מוסיף לעמוד בתוקפו.

 

כאמור, פרסום שמו של חשוד בשלבי החקירה עלול לגרום נזק בלתי הפיך לשמו הטוב, לכבודו ולפרטיותו. הדברים מקבלים משנה תוקף משעה שחקירות רבות אינן מבשילות בסופו של יום לכתב אישום; אך הפרסום נותר ברשתות, וגורם נזק לחשוד ולבני משפחתו. הדבר בולט מאד בעניינם של חשודים בעבירות מין שהפגיעה בשמם הטוב יכולה להיות הרסנית.

1. יידוע החשוד בדבר זכותו לבקש איסור פרסום: 

על הסניגור מוטלת חובה ליידע את החשוד, כבר במפגש הראשון עמו, בדבר זכותו לבקש מבית המשפט לאסור את שמו לפרסום, זאת מעבר לתקופה הסטטוטורית. ככל שמדובר בחשוד שהוא עצור ואינו מיוצג, על הרשות החוקרת מוטלת החובה ליידעו בדבר זכותו לבקש מבית המשפט לאסור את פרסום שמו, לא יאוחר מ-24 שעות מעת מעצרו או לפני שהובא בפני שופט (כששבתות וחגים לא יובאו במניין השעות); וכן עליה לסייע לו להגיש בקשה לאיסור פרסום שמו באמצעות הטופס ייעודי המופיע בתוספת לחוק (סעיף 70(ה1)(2)). 

1. עיתוי העלאת הבקשה: 

ככלל , בקשה להארכת איסור הפרסום תוגש במהלך הדיון הראשון בהארכת המעצר בבית המשפט, שהוא פעמים רבות גם מועד פקיעתו של איסור הפרסום הסטטוטורי. 

עם זאת, במקרים בהם אין בכוונת רשויות החקירה לבקש מבית המשפט להאריך את מעצרו של החשוד, יש לבחון את האפשרות להגיש בקשה לאסור את הפרסום עוד בשלב מתן הייעוץ בחקירה, או בסמוך לו, עוד לפני מועד פקיעתו של האיסור הסטטוטורי. עורך דין פלילי מנוסה ומקצועי יודע לנמק ולפנות לבית המשפט בעיתוי המתאים ולבקש את איסור פרסום שמו של החשוד. ככל שזה ניתן אנו פונים לכלי התקשורת בבקשה לכבד צו זה.

1. מי רשאי להגיש בקשה להתיר פרסום: 

על פי הוראות החוק, גורמים שונים, ובכלל זה כלי תקשורת, יכולים לפנות בבקשה להתרת הפרסום עוד בטרם חלפו 48 השעות הראשונות. במקרים כאלה חובה לקיים את הדיון במעמד החשוד כמשיב לבקשה. יש לייצג את החשוד בדיון ולנקוט, ככלל, בקו טיעון אשר ידגיש את החשיבות שבשמירה על כלל איסור הפרסום הסטטוטורי – כשטרם גובש חומר ראיות משמעותי כנגד החשוד. הפרה של צו איסור פרסום הינה עבירה פלילית .

1. פרטים מזהים נוספים שניתן לבקש לאסור בפרסום, בנוסף לשם החשוד:

סעיף 70(ה1) לחוק קובע כי ניתן לבקש לאסור פרסום "שם של חשוד – לרבות כל פרט אחר שיש בו כדי לזהות את החשוד". משמעות הדבר היא שניתן וראוי לבקש לאסור פרסום של "פרטים מזהים" אחרים, בנוסף לשמו של החשוד. כך למשל, ניתן לבקש איסור פרסום של פרטי המקצוע בו עובד החשוד, של מקום עבודתו או מקום מגוריו (אם מדובר במי שהוא בעל עסק או בעל מקצוע ייחודי באזור מגוריו) כאשר יש חשש שפרסום המידע  עלול להביא לחשיפת זהותו. על מנת להימנע מתקלות שנעוצות בפרשנות שגויה של החלטות בית המשפט על ידי גורמי התקשורת, יש לבקש מבית המשפט שיאסור פרסום של כל פרט שיש בו כדי לזהות את החשוד, ולהוסיף גם התייחסות פרטנית, כאמור. 

במקרים המתאימים, יש לשקול הגשת מסמכים התומכים בטענה כי לחשוד ייגרם נזק משמעותי מעצם הפרסום. כך למשל, יש להציג מסמכים המעידים על מצבו הנפשי או הבריאותי של החשוד או של בני משפחתו. במידה ואין אפשרות להשיג מסמכים אלו במעמד המפגש הראשוני עם הלקוח, יש לבקש מבית המשפט לאסור את הפרסום עד למועד הדיון הנדחה, על מנת שניתן יהיה להגישם. 

1. ערעור ועיכוב ביצוע

החוק קובע מועדים מיוחדים להגשת ערעור על החלטות בנושא איסור הפרסום: החלטות בנוגע לבקשות איסור פרסום לפי סעיף 70(ד), (ה) או (ה1) או להתרת פרסום לפי סעיף 70(א), (ב) סיפא, (ג) או (ד1)(2)(א) או (3), וכן החלטות ביטול איסור פרסום לפי סעיף 70ג – הינן החלטות הנתונות לערעור בזכות, אשר יש להגישו בתוך שבעה ימים ממועד ההחלטה. ערעור שני הוא ערעור ברשות, ובקשת רשות ערעור כזו ניתן להגיש בתוך שבעה ימים ממועד ההחלטה. 

על מנת שלא לסכל את הערעור, יש להקפיד על הגשת בקשות לעיכוב ביצוע של החלטות הפרסום לצורך הגשת הערעור. 

לפיכך, בכל אימת שמועלית מצד הסניגור בקשה לאיסור פרסום שמו של החשוד והבקשה נדחית, יש לבקש עיכוב ביצוע מייד לאחר מתן ההחלטה, ולו בכדי להתייעץ עם הרפרנט על האפשרות להגיש ערר. 

 

לסיכום

"כבוד האדם  ושמו הטוב חשובים לעיתים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב מכל נכס אחר. בתודעתנו החברתית תופס שמו הטוב של אדם מקום מרכזי" (ע"א 214/89 אבנרי נגד שפירא, מג(3), 840).

דימוי שלילי הדבק באדם עלול ללוותו לשארית חייו. פרסום כזה עלול להוביל למשפט בידי הציבור, ובדרך כזו לפגוע בחזקת החפות העומדת לכל אדם. 

דומה כי לא יכולה להיות מחלוקת בדבר החשיבות שיש בהגשת בקשות לאסור פרסום שמו של חשוד או של פרטיו המזהים, לאור הנזק החמור והבלתי הפיך שעלול להיגרם לו, אם התיק בעניינו ייגנז.